_edited.png)
נקודה לפרשה
אביטל עופרן
מנהלת בית הספר
בין ההלכות הרבות הנלמדות בפרשת כי תצא, מובאים גם מתנות תבואה לגר ליתום ולאלמנה, החיטה, הזית והגפן: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ..."(דברים כד יט-כב). בעל השדה והכרם, מצווה להותיר את שארית התבואה והפירות למען אותם נזקקים, חסרי עוגן משפחתי או חברתי, כך שיבואו ללקט ויזכו גם הם להנות מפירות העץ והאדמה.
מתוך קריאת הפסוקים עולה השאלה – מדוע להותיר את התבואה בשדה, על העץ או בכרם, ולא לאוספה ולהגישה ישירות לעני, כדוגמת חלוקת סלי מזון לנזקקים הנהוגים בימינו. הרב קוק שעסק בשאלה זו ביקש להאיר כי התורה ביקשה להותיר לעני את כבודו, ולהופכו אקטיבי בתהליך קניית מזונו: "...התורה צוותה דווקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן … עד שהעניים בעניותם הם גם כן נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביאו לתכליתו המאושרת כמו כל העובדים כולם. על כן צריך שיהיה למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו מדין ולא צורה של חסד וחנינה…" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, פאה ב).
דברים ברוח דומה כותב גם הרמב"ם אודות מעלות הצדקה, והמדרגה הגבוהה ביותר בנתינה לשיטתו – "מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה-לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ: (משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳, ז׳). פסגת החסד היא לא בסיפוק כל מחסורו של העני, אלא דווקא בשמירה על כבודו וכוחו, במתן האפשרות והעידוד להתפרנס ולעבוד בעצמו.
במובן מסוים, גם בשדה החינוך אנו משתדלות ליישם את הלך
החשיבה הזה. לא לתת לתלמידות דגים אלא חכות,
לא לספק להן תשובות לשאלותיהן אלא ללמד אותן
למצוא אותן בעצמן. לא לספק את כל צרכיהן,
אלא להקנות להם כלים שאיתם יוכלו להתנהל ולפעול
בעולם.
_edited.png)
_edited.png)
_edited.png)
